יוחנן ט׳:י״ג–ל״ד:
האיש שנרפא לפני הפרושים
יוחנן ט׳:י״ג–ל״ד (OHD)
הפירוש הנכון ליוחנן ט׳:י״ג–ל״ד
לאחר שהשכנים שומעים את עדותו של האיש שהיה עיוור (יוחנן 9:8–12), הם לוקחים אותו אל הפרושים. אז מופיע פרט מכריע: כל זה התרחש בשבת. מכאן הריפוי הופך לחקירה שהולכת ומחריפה. אחדים מן הפרושים מסיקים שישוע אינו יכול לבוא מאלוהים מפני שלדעתם אינו שומר את השבת, ואחרים שואלים כיצד אדם חוטא יכול לחולל ניסים כאלה. בינתיים האיש שקיבל את ראייתו מבטא בהדרגה ובבהירות הולכת וגוברת את מה שהוא מבין על מי שריפא אותו.
(פס׳ י״ג–ט״ו)
«13 ואז הם לקחו את הקבצן אל הפרושים 14 (כל זה התרחש בשבת). 15 ”כיצד נפקחו עיניך?“ שאלו הפרושים. והקבצן סיפר להם כיצד ישוע מרח משחה על עיניו ושלחו לשטוף אותן בבריכת השילוח.»
האיש מובא לפני הפרושים, ואז מתברר פרט שיהיה מרכזי במחלוקת: כל זה התרחש בשבת.
כמו בריפוי בבית־חסדא (יוחנן 5:9–18), מעשה ריפוי של ישוע בשבת מעורר שוב מחלוקת סביב יחסו לשבת.
הפרושים שואלים כיצד נפקחו עיניו, והאיש מספר להם בפשטות כיצד ישוע מרח משחה על עיניו ושלח אותו לשטוף אותן בבריכת השילוח.
מבחינתו של האיש, עצם הריפוי אינו מוטל בספק: הוא היה עיוור וכעת הוא רואה.
מכאן השאלה המרכזית כבר אינה אם התרחש הריפוי, אלא מה המעשה הזה מגלה על ישוע.
(פס׳ ט״ז–י״ז)
«16 אחדים מהפרושים החליטו: ”האיש הזה, ישוע, אינו יכול לבוא מן האלוהים, מאחר שאין הוא שומר את השבת.“ אחרים טענו: ”אבל כיצד יכול אדם חוטא לחולל ניסים כאלה?“ מחלוקת קשה התפתחה ביניהם. 17 הפרושים פנו אל הקבצן ושאלו: ”מה דעתך על האיש שריפא אותך?“ ”אני חושב שהוא נביא שנשלח על־ידי אלוהים“, השיב הקבצן.»
הפרושים אינם מגיעים למסקנה משותפת.
אחדים יוצאים מן ההבנה שלהם את השבת ומחליטים:
«האיש הזה, ישוע, אינו יכול לבוא מן האלוהים, מאחר שאין הוא שומר את השבת».
אחרים, לעומת זאת, רואים קושי במסקנה הזאת:
«אבל כיצד יכול אדם חוטא לחולל ניסים כאלה?»
עצם הנס מפלג אותם. האשמה נגד ישוע והמציאות של מה שעשה אינן מתיישבות ביניהן בקלות.
לכן הם פונים אל האיש עצמו ושואלים:
«מה דעתך על האיש שריפא אותך?»
תשובתו מראה התקדמות לעומת יוחנן ט׳:י״א. שם דיבר על «אדם בשם ישוע»; כעת הוא משיב:
«אני חושב שהוא נביא שנשלח על־ידי אלוהים».
עדיין אין לו הבנה מלאה של מיהו ישוע, אך הוא כבר מכיר בכך שהמעשה שנעשה מצביע על אדם שנשלח מאלוהים.
(פס׳ י״ח–כ״ג)
«18 מנהיגי היהודים לא האמינו שהקבצן היה באמת עיוור ושעתה נרפא, ומשום כך הלכו לברר את הדבר אצל הוריו. 19 ”האם זהו בנכם?“ שאלו. ”האם הוא באמת נולד עיוור? אם כן, כיצד הוא יכול לראות עתה?“ 20 אולם ההורים השיבו: ”אנחנו יודעים כי זהו בננו וכי נולד עיוור, 21 אך איננו יודעים כיצד הוא יכול לראות, או מי ריפא אותו. הוא אדם מבוגר ויכול לדבר בעד עצמו“, שאלו אותו. 23-22 ההורים ענו כך כי חששו ממנהיגי היהודים, אשר איימו לגרש מקהל ישראל את כל המודה שישוע הוא המשיח.»
כאן «מנהיגי היהודים» הם בעלי הסמכות המעורבים בחקירה, ולא העם היהודי כולו.
מאחר שעדיין אינם מקבלים שהאיש אכן נולד עיוור וכעת רואה, הם פונים אל הוריו ושואלים שלוש שאלות: האם זה באמת בנם, האם נולד עיוור, ואם כן כיצד הוא רואה עכשיו.
הוריו מאשרים ללא היסוס את שתי העובדות הראשונות: «זהו בננו» ו«נולד עיוור».
כך עדותם מסירה את הספק בנוגע לזהותו של האיש ולמצבו מאז לידתו.
אך כששואלים אותם כיצד הוא רואה כעת או מי ריפא אותו, הם נמנעים מלהשיב:
«הוא אדם מבוגר ויכול לדבר בעד עצמו. שאלו אותו».
הטקסט מסביר במפורש מדוע השיבו כך: הם פחדו, מפני שמנהיגי היהודים איימו לגרש מקהל ישראל כל מי שיודה שישוע הוא המשיח.
לכן אין צורך לנחש את מניעיהם. הניגוד ברור: הם מאשרים את העובדות שהם יודעים, אך נמנעים מלהביע עמדה על ישוע מפחד התוצאות.
(פס׳ כ״ד–כ״ה)
«24 שוב קראו היהודים לקבצן שהיה עיוור ואמרו: ”עליך להודות לאלוהים ולא לישוע, כי כולנו יודעים שהוא איש חוטא.“ 25 ”איני יודע אם הוא חוטא או לא,“ השיב הקבצן, ”אבל דבר אחד אני יודע: הייתי עיוור ועכשיו אני רואה!“»
מנהיגי היהודים קוראים שוב לאיש, וכעת עמדתם כלפי ישוע נאמרת בגלוי:
«כולנו יודעים שהוא איש חוטא».
הם דורשים ממנו «להודות לאלוהים ולא לישוע», ובכך מפעילים עליו לחץ לייחס את הריפוי לאלוהים תוך קבלת מסקנתם שישוע חוטא. הדרישה הזאת ממלאת תפקיד דומה לנוסחה המקראית של מתן כבוד לאלוהים תוך אמירת האמת, כפי שניתן לראות גם ביהושע ז׳:י״ט.
במילים אחרות, הם מבקשים לנתק את המעשה מישוע: הודה לאלוהים, אך קבל את טענתנו שישוע הוא איש חוטא.
האיש עדיין אינו נכנס מיד לוויכוח ישיר על הקביעה הזאת. הוא עונה מתוך מה שהוא יכול לומר בוודאות מוחלטת:
«איני יודע אם הוא חוטא או לא, אבל דבר אחד אני יודע: הייתי עיוור ועכשיו אני רואה!»
הוא אינו אומר שזהותו של ישוע אינה חשובה. הוא פשוט מסרב להכחיש את העובדה הברורה שהם מנסים להתאים למסקנה שקבעו מראש.
(פס׳ כ״ו–כ״ז)
«26 ”מה הוא עשה? כיצד ריפא אותך?“ דרשו. 27 ”כבר סיפרתי לכם. האם לא שמעתם? מדוע אתם מבקשים שאספר לכם בשנית, האם גם אתם רוצים להיות תלמידיו?“ שאל הקבצן.»
הם חוזרים ושואלים אותו על דבר שכבר סיפר להם.
האיש מצביע ישירות על הבעיה:
«כבר סיפרתי לכם. האם לא שמעתם?»
הבעיה אינה מחסור במידע. הם כבר שמעו את עדותו, ובכל זאת ממשיכים לחקור אותו.
אז הוא משיב בשאלה מתריסה:
«האם גם אתם רוצים להיות תלמידיו?»
המילה «גם» בולטת משום שהיא מציבה אותו עצמו בצד של מי שעשויים להיחשב תלמידיו של ישוע, אף שהבנתו עדיין מתפתחת.
תשובתו גם מראה שהוא כבר אינו רק מושא לחקירה. כעת הוא מתחיל לעמת את חוקריו עם משמעות הדברים שראו ושמעו.
(פס׳ כ״ח–כ״ט)
«28 הם קללו אותו ואמרו: ”אתה תלמידו! אנחנו תלמידיו של משה רבנו! 29 אנחנו יודעים שאלוהים דיבר אל משה, אבל איננו יודעים דבר על האיש הזה.“»
שאלתו של האיש מעוררת תגובה עוינת.
הם מקללים אותו ומציבים ניגוד:
«אתה תלמידו! אנחנו תלמידיו של משה רבנו!»
הם טוענים שהם יודעים שאלוהים דיבר אל משה, ואילו על ישוע הם אומרים: «איננו יודעים דבר על האיש הזה».
כאן מתגלה סתירה עמוקה למה שהבשורה מציגה. הם נשענים על ההתגלות האמיתית שאלוהים נתן באמצעות משה, אך משתמשים בביטחון הזה כדי לדחות את מי שמעשיו עומדים לנגד עיניהם.
נוסף על כך, שאלת מוצאו של ישוע כבר הייתה חשובה ביוחנן (יוחנן ז׳:כ״ז–כ״ט; יוחנן ח׳:י״ד). הם מודים שאינם יודעים עליו, דווקא בזמן שישוע עצמו חוזר ומצהיר שבא מן האב.
(פס׳ ל׳–ל״ג)
«30 ”מוזר מאוד שאינכם יודעים דבר על אודות האיש שריפא את עיני“, השיב הקבצן. 31 ”אנחנו יודעים כי אלוהים אינו שומע לקול הרשעים, אך הוא מקשיב ברצון לאלה שאוהבים אותו ושומעים בקולו. 32 מאז בריאת העולם לא שמענו על אדם שריפא עיוורון מלידה. 33 אילו אדם זה לא בא מאלוהים, הוא לא היה מסוגל לעשות מאומה!“»
כאן האיש כבר אינו מסתפק בסיפור מה שאירע. הוא מתחיל לטעון מתוך הנס עצמו.
טיעונו פשוט: הם אומרים שאינם יודעים דבר על ישוע, אך אינם יכולים להכחיש שהוא ריפא אדם שהיה עיוור מלידה.
לאחר מכן הוא אומר:
«אנחנו יודעים כי אלוהים אינו שומע לקול הרשעים, אך הוא מקשיב ברצון לאלה שאוהבים אותו ושומעים בקולו».
כאן חשוב לדייק. הדברים האלה הם חלק מטיעונו של האיש; אין זה משפט העומד בפני עצמו וקובע שאלוהים לעולם אינו שומע בשום נסיבה אדם חוטא.
טיעונו משקף עיקרון מקראי מוכר: אלוהים אינו מאשר את דרכו של מי שחי במרד בו, אך הוא נענה בחסד למי שאוהבים אותו ושומעים בקולו (תהילים ס״ו:י״ח; משלי ט״ו:כ״ט).
לאחר מכן הוא מוסיף שמאז בריאת העולם לא נשמע על אדם שריפא עיוורון מלידה. מבחינתו, גודל המעשה הופך את הטענה שישוע אינו אלא חוטא המרוחק מאלוהים לבלתי סבירה עוד יותר.
לכן הוא מסיק:
«אילו אדם זה לא בא מאלוהים, הוא לא היה מסוגל לעשות מאומה!»
הבנתו שוב התקדמה. תחילה דיבר על «אדם בשם ישוע» (פס׳ 11), אחר כך אמר שהוא «נביא שנשלח על־ידי אלוהים» (פס׳ 17), וכעת הוא קובע שישוע בא מאלוהים.
(פס׳ ל״ד)
«”ממזר שכמוך!“ קראו לעברו בזעם. ”אתה מתיימר ללמד אותנו?“ והם גרשוהו החוצה.»
המנהיגים אינם משיבים לטיעונו של האיש. במקום זאת הם תוקפים אותו אישית.
הם קוראים לעברו בזעם: «ממזר שכמוך!» ושואלים בבוז: «אתה מתיימר ללמד אותנו?»
העלבון מכוון למעמדו וללידתו של האיש. בהקשר הפרק הוא מהדהד את הנטייה לשפוט אותו דרך מצבו מלידה (יוחנן ט׳:ב׳–ג׳), אף שהטקסט כאן אינו אומר שעיוורונו נגרם מחטאו. ישוע כבר דחה הסבר כזה בתחילת הפרק; כעת המנהיגים פוסלים את האיש במקום להשיב לטיעונו.
לבסוף: «והם גרשוהו החוצה».
הדברים מציינים שהם הוציאו אותו משם. מאחר שכבר נאמר שמנהיגי היהודים איימו לגרש מקהל ישראל את מי שיודה שישוע הוא המשיח (פס׳ 22–23), ייתכן שיש קשר בין הדברים, אך פסוק 34 לבדו אינו מחייב לקבוע בוודאות את כל פרטיו של הליך גירוש רשמי.
הניגוד הסיפורי הוא העיקר: האיש שקיבל את ראייתו מציג טיעון המבוסס על מעשהו של ישוע, ואלה החוקרים אותו מסיימים בדחייתו ובהוצאתו החוצה.
משמעויות
- אפשר לחקור נס ובכל זאת לפרש אותו מתוך מסקנות שנקבעו מראש: אחדים מן הפרושים מסיקים שישוע אינו יכול לבוא מאלוהים מפני שלדעתם אינו שומר את השבת, בעוד אחרים מכירים בכך שהנס מקשה על המסקנה הזאת.
- הראיות לריפוי הולכות ומתאשרות: האיש מעיד, והוריו עצמם מאשרים שנולד עיוור.
- פחד עלול להגביל את הנכונות לדבר בגלוי על ישוע: ההורים נמנעים מלומר מי ריפא את בנם מפני שהם חוששים שיגורשו מקהל ישראל.
- הבנתו של האיש על ישוע מתקדמת: הוא עובר מ«אדם בשם ישוע» ל«נביא שנשלח על־ידי אלוהים», ולבסוף קובע שישוע בא מאלוהים.
- מעשהו של ישוע מעמת את מסקנות מתנגדיו: עליהם להסביר כיצד מי שהם מכנים חוטא יכול לרפא אדם עיוור מלידה.
- דחייה עלולה להחליף טיעון בפסילה אישית: כאשר האיש מעמת אותם, הם מעליבים אותו ומגרשים אותו החוצה.
יישומים
- אל תכפה על הראיות מסקנה שכבר קבעת מראש: בחן ביושר את מה שעומד לפניך.
- אל תאפשר לפחד מן התוצאות לקבוע מה תהיה מוכן להודות בו בנוגע לישוע: ההורים ידעו עובדות מסוימות, אך הפחד צמצם את תגובתם.
- דבר בבירור על מה שאתה יודע: האיש אינו מאפשר ללחץ לגרום לו להכחיש שהיה עיוור וכעת הוא רואה.
- המשך לגדול בהכרת ישוע: האיש אינו מבין הכול מיד, אך מה שאירע מוביל אותו בהדרגה להכיר יותר במיהו.
- אל תפסול אדם כדי להימנע מלהשיב לטיעונו: המנהיגים תוקפים את האיש כאשר טיעונו מעמת אותם.
סיכום
ביוחנן ט׳:י״ג–ל״ד האיש שנולד עיוור מובא לפני הפרושים, ומתברר שהריפוי התרחש בשבת. אחדים מסיקים שישוע אינו יכול לבוא מאלוהים מפני שלדעתם אינו שומר את השבת, ואחרים שואלים כיצד אדם חוטא יכול לחולל ניסים כאלה. האיש אומר שישוע הוא נביא שנשלח על־ידי אלוהים, והוריו מאשרים שאכן נולד עיוור, אך נמנעים מלדבר על ישוע מפחד שיגורשו מקהל ישראל. בחקירה נוספת המנהיגים מתעקשים שישוע חוטא, אך האיש עומד על מה שהוא יודע: «הייתי עיוור ועכשיו אני רואה!». לבסוף הוא טוען שמעשה כזה מראה שישוע בא מאלוהים. במקום להשיב לטיעונו, הם מעליבים אותו ומגרשים אותו החוצה. ככל שהדחייה כלפי ישוע גדלה, הבנתו של האיש עליו ממשיכה להתפתח.
תפילה
אבינו, אנו מודים לך על המעשים שעשית באמצעות בנך ועל העדות שהם נותנים על מיהו.
תן לנו ענווה לבחון את האמת בלי לאפשר למסקנות שקבענו מראש, לגאוותנו או לפחד מאנשים אחרים למנוע מאיתנו לקבל אותה.
עזור לנו לדבר בכנות על מה שאנו יודעים ולהמשיך לגדול בהכרת ישוע המשיח.
שמור אותנו מלדחות את האמת כשהיא מעמתת את מחשבותינו, ותן לנו לב המוכן להכיר במה שמעשיך ודברך מגלים על בנך.
אנו מבקשים זאת בשם אדוננו ישוע המשיח. אמן.
טקסט התנ״ך נלקח מתוך Westminster Leningrad Codex (WLC).
Westminster Hebrew Institute, Philadelphia
נחלת הכלל (Public Domain).
מקור דיגיטלי: Digital Bible Library (DBL).
unitedbiblesocieties.org
הטקסט של הברית החדשה נלקח מתוך
Biblica® Open Hebrew Living New Testament™
זכויות יוצרים © 1979, 2009 על ידי Biblica, Inc. נעשה שימוש בהתאם לרישיון
Creative Commons Attribution-ShareAlike 4.0 International (CC BY-SA 4.0)
Biblica® Open Hebrew Living New Testament™
Copyright © 1979, 2009 by Biblica, Inc
Licensed under Creative Commons Attribution-ShareAlike 4.0 International (CC BY-SA 4.0)
Used in accordance with the license
“Biblica” is a trademark registered in the United States Patent and Trademark Office by Biblica, Inc. Used with permission