יוחנן ח׳:א׳–י״א:
ישוע חושף את המאשימים וקורא לחדול מן החטא

הפירוש הנכון ליוחנן ח׳:א׳–י״א

לאחר האירועים שהתרחשו בבית־המקדש (יוחנן 7), חוזר ישוע לשם למחרת בבוקר וממשיך ללמד. בעיצומה של הוראתו מביאים הסופרים והפרושים אישה שנתפסה בניאוף, לא מפני שהם מבקשים באמת לעשות צדק, אלא מפני שהם משתמשים במצבה כדי להכשיל את ישוע.

(פס׳ א׳–ב׳)
«ישוע הלך להר הזיתים, אולם למחרת בבוקר חזר לבית־המקדש. עד מהרה התאספו סביבו אנשים רבים והוא החל ללמד אותם.»

הסיפור נפתח בתיאור פעילותו הרגילה של ישוע.

הוא הולך להר הזיתים ולאחר מכן חוזר לבית־המקדש.

שם הוא מלמד את העם, דבר המראה ששירותו ממשיך בגלוי ובהתמדה.

(פס׳ ג׳–ו׳)
«בעודו מלמד הביאו אליו הסופרים והפרושים אישה שנתפסה במעשה ניאוף, והעמידו אותה לפני הקהל. ”רבי, אישה זאת נתפסה במעשה ניאוף,“ אמרו, ”ותורת משה מצווה עלינו לרגום באבנים נשים כאלה. מה דעתך?“ הם רצו לנסות את ישוע, שכן חיפשו סיבה להכשיל ולהרשיע אותו. אולם ישוע התכופף וצייר באצבעו על הקרקע.»

הסופרים והפרושים מעמידים את האישה בפומבי לפני ישוע ולפני כל השומעים אותו.

הם טוענים שנתפסה במעשה ניאוף עצמו ונשענים על תורת משה כדי לדרוש מישוע תשובה.

אולם כבר באופן שבו הם מציגים את התורה יש דבר בלתי תקין. התורה לא הטילה אחריות רק על האישה: כאשר גבר נאף עם אשת איש, שניהם היו צריכים לתת את הדין על המעשה (ויקרא כ׳:י׳; דברים כ״ב:כ״ב). אם באמת תפסו אותה ״במעשה ניאוף עצמו״, מתעוררת בהכרח השאלה היכן היה הגבר.

אולם הסיפור עצמו מגלה את העניין המרכזי: הם רצו לנסות את ישוע.

האישה משמשת בידיהם כלי להשגת עילה נגד ישוע. עניינם העיקרי אינו לברר בצדק את מה שאירע, אלא לאלץ אותו להשיב באופן שיוכלו להשתמש בו נגדו.

הכתוב אינו מסביר בדיוק איזו האשמה קיוו להשיג, ולכן אין צורך לשחזר את כל פרטי המלכודת. מה שנאמר במפורש הוא ששאלתם לא הייתה כנה.

(פס׳ ז׳–ח׳)
«כשהאיצו בו הסופרים והפרושים להשיב לשאלתם, הזדקף ישוע ואמר: ”מי שלא חטא מעולם ישליך בה את האבן הראשונה!“ הוא התכופף שוב והמשיך לצייר באצבעו על הקרקע.»

בתחילה ישוע אינו נענה ללחץ. הוא מתכופף ומצייר באצבעו על הקרקע, בעוד הם ממשיכים לדרוש ממנו תשובה.

הסיפור אינו אומר מה צייר או כתב. לכן כל ניסיון לזהות את הדברים שכתב הוא בגדר השערה ואין להפוך אותו לחלק מן הפירוש.

כאשר הם ממשיכים ללחוץ עליו, אומר ישוע: ״מי שלא חטא מעולם ישליך בה את האבן הראשונה!״

אין פירוש דבריו שרק אדם שמעולם לא חטא בשום חטא רשאי לשפוט אי־פעם התנהגות פסולה. אילו זו הייתה הכוונה, שום בית דין אנושי לא היה יכול לעשות צדק, והתורה עצמה לא הייתה ניתנת ליישום.

יש להבין את דבריו בתוך ההאשמה המסוימת הזאת.

התורה קבעה שעדי עבירה שעונשה מוות יהיו הראשונים לבצע את גזר הדין (דברים י״ז:ו׳–ז׳). כך מחזיר ישוע את האחריות אל מי שמציגים את ההאשמה.

אם הם באמת עדים כשרים ופועלים בצדק לפני אלוהים, אזי מי מהם שיכול לעמוד מאחורי ההאשמה בלי שחטאו שלו יחשוף אותו, שישליך את האבן הראשונה.

ישוע אינו מכריז שהניאוף חף מאשמה ואינו מבטל את התורה. הוא חושף אנשים המנסים להשתמש בה כדי להרשיע אדם אחר, בעוד הם עצמם פועלים מתוך כוונות חוטאות.

(פס׳ ט׳)
«כל השומעים נמלאו בושה, ובזה אחר זה עזבו את המקום, מזקן עד צעיר, וישוע נותר לבדו עם האישה.»

תשובתו של ישוע משנה לחלוטין את המצב.

המאשימים נמלאים בושה ומתחילים לעזוב בזה אחר זה. הזקנים יוצאים תחילה ולאחריהם הצעירים יותר.

הכתוב אינו אומר מהם החטאים המסוימים של כל אחד מהם, ולכן גם אין לנסות לזהותם. העיקר הוא שאיש מהם אינו נשאר מוכן לעמוד כמאשים ולהשליך את האבן הראשונה.

לבסוף נעלמים מן המקום האנשים שהביאו את האישה כדי להרשיעה.

אין בכך הוכחה שהאישה הייתה חפה מחטא. הסיפור כבר הציג את חטאה. מה שנעלם הוא ההאשמה שהגישו אותם אנשים.

(פס׳ י׳–י״א)
«ישוע נשא את ראשו וראה שנותר לבדו עם האישה. ”היכן מאשימיך? האם הרשיע אותך מישהו?“ שאל אותה. ”לא אדוני“, השיבה האישה. ”אם כן גם אני לא ארשיע אותך. לכי לשלום ואל תחטאי יותר.“»

כעת מפנה ישוע את תשומת לבו אל האישה.

תחילה הוא שואל על מאשימיה: ״היכן מאשימיך? האם הרשיע אותך מישהו?״ והיא משיבה שלא.

אז אומר ישוע: ״גם אני לא ארשיע אותך״.

אין פירוש הדבר שישוע רואה בניאוף דבר חף מחטא או סבור שלחטא אין השלכות. הוא גם אינו מכריז שהתורה אינה צודקת.

ישוע מסרב להשתתף בהרשעה שאותם אנשים הכינו באמצעות האשמה מניפולטיבית ובלתי עקבית.

אולם דבריו האחרונים שוללים כל אפשרות לפרש את רחמיו כאישור לחטא:

״לכי לשלום ואל תחטאי יותר״.

ישוע מכיר בכך שמה שאירע היה חטא וקורא לאישה לחדול ממנו.

לכן תשובתו מחזיקה יחד שתי אמיתות שהמאשימים הפרידו ביניהן: הוא אינו משתתף בהרשעתם הצבועה, אך גם אינו מגדיר מחדש את החטא כדי להפוך אותו לדבר מקובל.

האישה עוזבת בלי שישוע הרשיע אותה, אך גם עם קריאה ברורה לחיות מעתה בדרך אחרת.

השלכות

• אין להשתמש בתורה ככלי למניפולציה: המאשימים הסתמכו על משה, אך מטרתם האמתית הייתה להכשיל את ישוע.
• ישוע אינו מכחיש את חומרת הניאוף: תשובתו מעמתת את המאשימים בלי להפוך את חטאה של האישה לדבר מקובל.
• שיפוט חייב להיעשות בצדק ובאמת: מי שמאשימים אחרים צריכים לבחון גם את מניעיהם ואת התנהגותם שלהם.
• רחמיו של ישוע אינם שקולים לאישור החטא: ״גם אני לא ארשיע אותך״ קשור באופן בלתי נפרד ל״אל תחטאי יותר״.
• תשובה כוללת עזיבת החטא: ישוע אינו משאיר את האישה פשוט במקום שבו הייתה, אלא קורא לה לחיים אחרים.

יישומים

• אל תשתמש בדבר אלוהים כדי להשיג מטרות בלתי צודקות: אפשר להשתמש באמת מקראית בדרך חוטאת כאשר הכוונה היא לתמרן או להרוס.
• בחן את מצבך שלך לפני שאתה מאשים אחרים: הכרה בחטאו של אדם אחר אינה צריכה להוליד גאווה או צביעות.
• אל תבלבל בין רחמים לאישור: יחס של חמלה כלפי החוטא אינו מחייב לקרוא טוב למה שאלוהים קורא חטא.
• קבל את תיקונו של ישוע: רחמיו מובילים לעזיבת החטא ולא להישארות מכוונת בו.
• אל תשער במקום שבו הכתוב שותק: איננו יודעים מה צייר או כתב ישוע על הקרקע, וגם לא אילו חטאים מסוימים עוררו בושה במאשימים.

סיכום

ביוחנן 8:1–11 מביאים הסופרים והפרושים אל ישוע אישה שנתפסה בניאוף מתוך כוונה להכשיל אותו. ישוע אינו מכחיש את חומרת חטאה, אלא מעמת את המאשימים ואת הדרך הבלתי צודקת שבה הם משתמשים בתורה. לאחר שנמלאו בושה, כולם עוזבים. גם ישוע אינו מרשיע את האישה, אך מצווה עליה לחדול מחטאה. כך מראה הסיפור שרחמיו של ישוע אינם מבטלים את האמת על החטא, אלא קוראים לחוטא לחיים אחרים.

תפילה

אבינו, אנו מודים לך שבבנך אנו רואים אמת, צדק ורחמים.

שמור אותנו מלהשתמש בדברך כדי להאשים אחרים בעוד אנו מתעלמים ממצבנו שלנו. הענק לנו ענווה לבחון את עצמנו ויושר להתייחס לאחרים בהתאם לאמת.

עזור לנו גם לא לבלבל בין רחמיך לבין אישור החטא. כאשר המשיח מתקן אותנו, הענק לנו לב המוכן לנטוש את מה שאינו רצוי בעיניך וללכת בציות.

למד אותנו לנהוג ברחמים כלפי החוטא בלי לחדול מלקרוא חטא למה שאתה קראת חטא.

אנו מבקשים זאת בשם אדוננו ישוע המשיח. אמן.