יוחנן ו׳:נ״ב–נ״ט:
הוויכוח וההוראה על אכילת לחם החיים

הפירוש הנכון ליוחנן ו׳:נ״ב–נ״ט

לאחר שהכריז שהלחם שהוא נותן הוא בשרו כדי שהעולם יחיה (יוחנן 6:51), נתקל ישוע בתגובה חדשה מצד היהודים. הם מפרשים את דבריו באופן גופני ושואלים כיצד יוכל לתת להם את בשרו לאכול. ישוע ממשיך להשתמש בדימוי, אך הדברים שאמר קודם מאפשרים להבין אותו: לאכול ממנו פירושו לבוא אליו, להאמין בו ולקבל את החיים הניתנים באמצעות מסירתו שלו.

(פס׳ נ״ב)
«”איך הוא יכול לתת לנו לאכול את בשרו?“ החלו היהודים להתווכח ביניהם.»

התגובה עוברת מהתרעמות לוויכוח גלוי.

הם מבינים את דברי ישוע במובן גופני לחלוטין. שאלתם מתמקדת בשאלה כיצד יוכל לתת להם ממש את בשרו לאכול.

אולם ישוע כבר הסביר את דימוי הלחם:

״כל הבא אלי לא ירעב לעולם. כל המאמין בי לא יצמא לעולם״ (יוחנן 6:35).

הביאה אל ישוע והאמונה בו מקבילות לאכילה מלחם החיים. הבעיה אצל שומעיו היא שהם נעצרים בדימוי החומרי ואינם מבינים את המציאות הרוחנית שישוע מלמד.

(פס׳ נ״ג)
«”אני אומר לכם ברצינות,“ המשיך ישוע, ”אם לא תאכלו את בשר המשיח ולא תשתו את דמו, אין לכם חיים בקרבכם!»

ישוע אינו זונח את הדימוי בשל חוסר הבנתם, אלא מעצים אותו עוד יותר.

אכילת בשר המשיח ושתיית דמו אינן מתארות מעשה גופני. הן מייצגות את קבלתו של ישוע ואת ההישענות על מסירתו המלאה כמקור החיים היחיד.

בפסוק הקודם הכריז ישוע שהוא נותן את בשרו כלחם כדי שהעולם יחיה (יוחנן 6:51). כעת הוא מוסיף את דמו ובכך מפנה את תשומת הלב למסירת חייו. הבשר והדם מבטאים שהוא ימסור את עצמו כולו כדי שאחרים יוכלו לחיות.

כשם שיש לקבל באופן אישי מזון ומשקה כדי לקיים את החיים הגופניים, כך על האדם לקבל את המשיח ולהאמין בו כדי לחיות חיי נצח.

המילים ״אין לכם חיים בקרבכם״ מראות שהחיים אינם מצויים באדם מעצם טבעו. איש אינו יכול ליצור אותם באמצעות מעשיו, ידיעותיו או מעלותיו; עליו לקבלם מן הבן.

(פס׳ נ״ד)
«אולם כל האוכל את בשרי ושותה את דמי חי חיי נצח, ואני אקימו לתחייה ביום האחרון.»

כעת מבטא ישוע את ההבטחה בחיוב.

האוכל את בשרו ושותה את דמו:

• ״חי חיי נצח״
• ״ואני אקימו לתחייה ביום האחרון״

אלה אותן הבטחות שישוע כבר קשר קודם לכן לאמונה (יוחנן 6:47).

לכן האכילה והשתייה מתארות באמצעות דימוי את משמעות האמונה במשיח: לקבל אותו באופן אישי ולהישען על החיים שהוא מעניק באמצעות מסירתו.

החזרה על הפועל ״אוכל״ מחזקת את דימוי ההיזונות, אך אינה הופכת את ההוראה למעשה גופני. ישוע מדגיש שלא די להביט בו מבחוץ או לדעת עליו פרטים; יש לקבל אותו באמת כמי שבו תלויים החיים.

(פס׳ נ״ה)
«כי בשרי הוא מזון אמתי, ודמי הוא משקה אמתי.»

ישוע מצהיר שבשרו הוא מזון אמתי ודמו הוא משקה אמתי.

כאשר ישוע מכנה את בשרו ״מזון אמתי״ ואת דמו ״משקה אמתי״, הוא מכריז שמסירתו מעניקה באמת את חיי הנצח ששום מזון חומרי אינו יכול לתת. אין פירוש הדבר ששומעיו צריכים לאכול בגופם את גופו.

המן היה מזון ממשי שנתן אלוהים, אך הוא קיים את החיים הגופניים לזמן מוגבל בלבד. בשרו ודמו של ישוע מייצגים את חייו שנמסרו, היכולים להציל מן המשפט ולהוביל לתחייה.

הוא המזון האמתי, מפני שרק באמצעותו אפשר לקבל את החיים הנמשכים לעולם.

(פס׳ נ״ו)
«כל האוכל את בשרי ושותה את דמי חי בי, ואני חי בו.»

כעת מציג ישוע את התוצאה בתחום הקשר עמו.

המקבל את המשיח באמונה חי במשיח, והמשיח חי בו. אין מדובר רק בקבלת הוראה נפרדת, אלא בכניסה לקשר חי ומתמשך עם הבן.

המילים ״חי בי, ואני חי בו״ מבטאות קשר חי ויציב. האדם תלוי במשיח כמקור חייו, וחיי המשיח פועלים בו.

דימוי האכילה והשתייה מראה שלא די להתבונן בישוע מבחוץ; יש לקבלו באופן אישי ולהמשיך להישען עליו.

(פס׳ נ״ז)
«כל הניזון ממני חי בזכותי, כשם שאבי החי שלח אותי ואני חי בזכותו.»

ישוע מראה מהו מקור החיים.

האב הוא האב החי. הוא שלח את הבן, והבן חי בזכותו ובקשר מושלם עמו.

בהתאם לכך, כל הניזון מישוע חי בזכותו. המשיח נעשה מקור חייו.

אין פירוש הדבר שלבן חסר הכוח להעניק חיים, שכן קודם לכן נאמר שהאב נתן גם לבן את אותו כוח המעניק חיים (יוחנן 5:26). הדגש כאן הוא שהשליחות והחיים שהבן מעניק מקורם באב ששלח אותו.

לכן תנועת החיים היא זו: הם באים מן האב, מתגלים בבן ומתקבלים בידי מי שמאמין במשיח ונשען עליו.

(פס׳ נ״ח)
«אני הלחם האמתי היורד מהשמים – לא כמו המן שאכלו אבותינו במדבר ומתו. כל האוכל את הלחם הזה יחיה לנצח.“»

ישוע חוזר אל הניגוד.

הוא שב ומכריז שהוא הלחם האמתי היורד מהשמים.

לאחר מכן הוא משווה אותו למן:

• המן → לא מנע את המוות
• הלחם הזה → מעניק חיים לעולם

הניגוד ברור וחוזר שוב ושוב לאורך הפרק.

(פס׳ נ״ט)
«ישוע לימד אותם דברים אלה בבית־הכנסת בכפר־נחום.»

הפסוק האחרון מציין את המקום שבו נאמרו הדברים.

ישוע לימד בבית־הכנסת בכפר־נחום, והדבר מראה שמדובר בהוראה פומבית.

השלכות

• האכילה והשתייה מתארות את תגובת האמונה: אין מדובר באכילה גופנית של גופו של ישוע, אלא בקבלתו ובהישענות על מסירתו.
• הבשר והדם מצביעים על מסירתו המלאה של המשיח: הוא נותן את חייו שלו כדי שהעולם יוכל לחיות.
• החיים אינם מצויים באדם מעצם טבעו: עליו לקבלם מן הבן, מפני שאיש אינו יכול ליצור אותם בזכות מעלותיו.
• חיי הנצח מתחילים בהווה ומגיעים לשיאם בתחייה: המאמין חי כבר עתה, וישוע יקים אותו לתחייה ביום האחרון.
• קבלת המשיח יוצרת קשר חי ומתמשך: המאמין חי בו והמשיח חי במאמין.
• ישוע גדול מן המן: המן קיים את הגוף לזמן מוגבל, אך המשיח מעניק חיים לעולם.

יישומים

• קבל את המשיח באופן אישי: לא די להכיר את דבריו או להתפעל ממעשיו; יש לבוא אליו ולהאמין בו.
• הישען על מסירתו של ישוע: אל תבטח במעלותיך, אלא בחיים שהוא מסר למען העולם.
• אל תצמצם את ההוראה הזאת למעשה חיצוני: שום טקס אינו יכול להחליף את התגובה האמתית של קבלת המשיח באמונה.
• חיה בישוע: המשך להישען עליו כמקור חייך.
• הכר בערך קורבנו: חיי הנצח ניתנו באמצעות מסירתו המלאה של הבן.

סיכום

ביוחנן 6:52–59 היהודים מפרשים את דברי ישוע באופן מילולי ושואלים כיצד יוכל לתת להם את בשרו לאכול. ישוע ממשיך להשתמש בדימוי ומכריז שיש לאכול את בשר המשיח ולשתות את דמו כדי שיהיו באדם חיים. מתוך התפתחות ההוראה ברור שאכילה ושתייה פירושן לקבל את המשיח ולהאמין בו. בשרו ודמו מייצגים את חייו שנמסרו למען העולם. כשם שהאדם תלוי במזון כדי לחיות בגופו, כך עליו להישען לחלוטין על ישוע כדי לחיות חיי נצח. המאמין חי חיי נצח, יוקם לתחייה ביום האחרון וחי בקשר עם המשיח. בניגוד למן, שקיים את אוכליו לזמן מוגבל בלבד, ישוע הוא הלחם האמתי המעניק חיים לעולם.

תפילה

אבינו, אנו מודים לך שנתת לנו בבנך את המזון האמתי המעניק חיי נצח.

עזור לנו לא להסתפק בהבנה חיצונית של דבריו, אלא לקבל באמת את המשיח ולהישען על החיים שמסר למעננו.

שמור אותנו מלבטוח במעלותינו, בידיעותינו או במנהגים חיצוניים. אפשר לנו לחיות בישוע ולהכיר בכך שרק באמצעותו יש לנו חיים ותקווה לתחייה.

תודה על מסירת בנך, שבשרו ודמו ניתנו כדי שהעולם יוכל לקבל חיים באמונה בו.

אנו מבקשים זאת בשם אדוננו ישוע המשיח. אמן.