יוחנן ו׳:ל׳–מ׳:
הלחם האמתי מהשמים

הפירוש הנכון ליוחנן ו׳:ל׳–מ׳

לאחר שישוע מצהיר שמעשה האלוהים הוא להאמין במי שהוא שלח (יוחנן 6:29), ההמון משיב בדרישה לאות נוסף. מכאן מפתח ישוע את נושא הלחם האמתי מהשמים ואת זהותו שלו.

(פס׳ ל׳)
«”אם ברצונך שנאמין כי אתה המשיח, עליך להראות לנו עוד נסים ונפלאות.»

ההמון משיב בדרישה.

אף שכבר ראו את נס הלחם, הם מבקשים שישוע יעשה אות נוסף כדי שיאמינו בו.

הדבר מראה שלא הבינו את מה שכבר ראו. הם ממשיכים להתמקד בדרישה לראיות נראות נוספות.

(פס׳ ל״א)
«אבותינו אכלו יום יום את המן במדבר כמו שכתוב: ’ודגן־שמים נתן להם‘.“»

ההמון מזכיר את המן שאכלו אבותיהם מדי יום במדבר.

הדברים שהם מצטטים מזכירים את תהילים 78:24.

האירוע המקורי מתואר בשמות טז, שם סיפק אלוהים לעם מן מדי יום.

באמצעות הדוגמה הזאת הם כנראה משווים בין הנס שעשה ישוע לבין מה שאירע בימי משה. ישוע האכיל את ההמון פעם אחת, ואילו אבותיהם אכלו מן במשך שנים.

אולם השוואתם הייתה שגויה הן באשר לנותן האמתי והן באשר למשמעות הלחם.

(פס׳ ל״ב)
«אולם ישוע הסביר: ”אני אומר לכם שלא משה נתן לכם את הלחם מהשמים, אלא אבי הוא שנותן לכם את הלחם האמתי מהשמים.»

ישוע מתקן את הבנתם.

הוא מבהיר שלא משה נתן להם את הלחם מהשמים, אלא האב הוא שנותן את הלחם האמתי מהשמים.

נוסף על כך, הוא מבחין בין הלחם שקיבלו בעבר לבין הלחם האמתי מהשמים.

הדגש עובר מן האירוע ההיסטורי אל מה שאלוהים עושה כעת.

(פס׳ ל״ג)
«הלחם האמתי הוא זה שנשלח מהשמים על־ידי אלוהים, והוא מעניק חיים לעולם.“»

ישוע מגלה שהלחם האמתי אינו דבר, אלא אדם: מי שנשלח מהשמים על־ידי אלוהים.

הלחם הזה בא מאלוהים ומטרתו להעניק חיים לעולם.

המילים ״לעולם״ מגלות שוב את היקף פעולתו של ישוע. הוא לא בא רק כדי לספק את צרכיו של המון מישראל או כדי להעניק חיים לעם אחד בלבד. הוא שה האלוהים הנושא את חטאי העולם (יוחנן 1:29), הבן שאלוהים נתן מתוך אהבתו לעולם (יוחנן 3:16–19), והוא באמת מושיע העולם (יוחנן 4:42).

אין פירוש הדבר שכל בני העולם מקבלים חיים באופן אוטומטי. בהמשך ההסבר יובהר שהחיים ניתנים למי שבא אל ישוע ומאמין בו. עם זאת, מתנת אלוהים אינה מוגבלת ללאום, למוצא או למעמד: הלחם שנשלח מהשמים מוצע לעולם.

(פס׳ ל״ד)
«”אדון,“ קראו, ”תן לנו תמיד את הלחם הזה!“»

ההמון מבקש לקבל את הלחם הזה תמיד.

תגובתם מזכירה את בקשתה של האישה השומרונית לקבל את המים שלאחר שתשתה מהם לא תצמא עוד (יוחנן 4:15). בשני המקרים שומעיו של ישוע מפרשים בתחילה את דבריו במונחים של צורך חומרי.

ההמון רוצה את הלחם, אך עדיין אינו מבין שהלחם הזה עומד לפניו, ושהוא אינו מתקבל באמצעות אכילה גופנית, אלא בביאה אל ישוע ובאמונה בו.

(פס׳ ל״ה)
«”אני הוא לחם החיים“, אמר ישוע. ”כל הבא אלי לא ירעב לעולם. כל המאמין בי לא יצמא לעולם.»

ישוע מצהיר בגלוי על זהותו: ״אני הוא לחם החיים״.

הוא אינו רק מי שמחלק את הלחם האמתי. הוא עצמו הלחם שנתן האב.

לאחר מכן הוא משתמש בשתי אמירות מקבילות:

• ״כל הבא אלי״
• ״כל המאמין בי״

לבוא אל ישוע פירושו להאמין בו. אין מדובר רק בהתקרבות גופנית, שהרי ההמון כבר עמד לפני ישוע. פירוש הדבר לקבל אותו, לבטוח בו ולהכיר בו כמי שהאב שלח.

ההבטחות ״לא ירעב לעולם״ ו״לא יצמא לעולם״ אינן מבטיחות שכל צורך גופני ייעלם. הן מתארות את שלמותם ואת דיים של החיים שהמשיח מעניק. הבא אליו מוצא בבן את מה ששום אספקה זמנית אינה יכולה לתת.

(פס׳ ל״ו)
«אבל הבעיה היא שאינכם מאמינים גם לאחר שראיתם אותי.»

ההמון כבר ראה את ישוע ואת מעשיו, אך לא הגיב באמונה.

לכן ״לראות״ אין פירושו רק להביט בו בעיניים. הם יכלו לראותו בגופם ובכל זאת לא להכיר בו כלחם החיים ששלח האב.

ישוע מראה שוב שהראיות אינן מכריחות אדם להאמין באופן מכני. על האדם להגיב למה שאלוהים גילה על הבן.

(פס׳ ל״ז)
«אולם אחדים יבואו אלי ויאמינו בי – אלה שאבי נתן לי – ואני מבטיח שלא אדחה איש,»

כעת מציג ישוע את פעולתו הריבונית של האב.

כל מי שהאב נותן לבן יבוא באמת אליו. החיים מתחילים ביוזמת אלוהים, ולא בזכותו של האדם או ביכולתו העצמאית.

עם זאת, ישוע מתאר את הביאה כפעולה אמתית של האדם: ״כל הבא אלי״. האב נותן, והאדם בא. הכתוב מחזיק את שתי האמיתות יחד, בלי להציג את האדם כמקור חייו שלו ובלי להציג את הבא אל המשיח כמי שעלול להידחות.

ההבטחה מוחלטת: ״לא אדחה איש״. איש הבא באמת אל ישוע לא יידחה, לא ייבזה ולא יורחק.

אין זו הזמנה למראית עין. ישוע מבטיח שכל הבא אליו יתקבל. היוזמה שייכת לאב, אך הביאה אל הבן היא תגובה אמתית, והמשיח מקבל ללא יוצא מן הכלל את הבא אליו.

(פס׳ ל״ח)
«כי באתי לכאן מהשמים לעשות את רצונו של האלוהים אשר שלחני, ולא את רצוני.»

ישוע מסביר מדוע לא ידחה לעולם את הבא אליו.

הוא לא בא מהשמים כדי למלא שליחות עצמאית, אלא כדי לעשות את רצונו של האלוהים אשר שלח אותו.

קבלת מי שהאב נותן לו, שמירתם והענקת חיים להם הן חלק מן הרצון הזה. לכן ביטחונו של הבא אינו נשען על מעלותיו או על חוזקו שלו, אלא על ציותו המושלם של הבן לשליחות שקיבל.

(פס׳ ל״ט)
«”האב אשר שלח אותי רוצה שלא אאבד איש מאלה שנתן לי, אלא שאקים את כולם לתחייה ביום האחרון.»

ישוע מתאר את רצון האב מתוך הפעולה שהוא עצמו יעשה.

הוא לא יאבד איש מאלה שהאב נתן לו. השייכים לבן לא יינטשו לבסוף ולא יופרדו מן החיים שהוא מעניק.

שמירתו מגיעה עד לתחייה: ״אקים את כולם לתחייה ביום האחרון״.

חיי הנצח אינם רק חוויה בהווה. הם כוללים את שמירת המאמין ואת תחיית גופו ביום האחרון.

האב נותן לבן, הבן שומר את מי שקיבל, ולבסוף מקים אותם מן המתים. הישועה מוצגת כאן כפעולה בטוחה של אלוהים מראשיתה ועד השלמתה.

(פס׳ מ׳)
«זהו רצונו: שכל הרואה אותי ומאמין בי יחיה חיי נצח, ואני אקימו לתחייה ביום האחרון.“»

ישוע שב ומצהיר על רצון האב, אך הפעם מתאר אותו מנקודת מבטו של האדם המגיב.

בפסוק הקודם דיבר על אלה שהאב נתן לו. כעת הוא אומר: ״כל הרואה אותי ומאמין בי״.

לראות את הבן פירושו להכיר בו באמצעות העדות והאותות שאלוהים נתן עליו. ראייה זו מובילה לאמונה, לקבלתו ולהישענות עליו כלחם החיים.

התוצאה נאמרת בהווה ובעתיד:

• ״יחיה חיי נצח״
• ״ואני אקימו לתחייה ביום האחרון״

המאמין מחזיק בחיי נצח כבר עתה, וישוע יקים אותו לתחייה ביום האחרון.

כך מחזיקים פסוקים 37–40 שתי מציאויות יחד. האב יוזם ונותן אנשים לבן; ובה בעת האדם בא, רואה ומאמין. ישוע אינו מסביר כאן כיצד כל ההיבטים של סוד זה משתלבים, אך אינו מאפשר לבטל אף אחד מהם.

החיים באים בריבונות מאלוהים, אינם נקנים בזכות מעלות אנושיות ואינם מוצגים כדבר הנכפה על מי שדוחה את הבן. ההבטחה ניתנת באמת לכל הרואה את הבן ומאמין בו, בא אליו ומקבל את החיים שרק המשיח יכול להעניק.

השלכות

• ישוע הוא הלחם האמתי מהשמים: המן קיים את החיים הגופניים לזמן מוגבל, אך המשיח מעניק חיי נצח.
• מתנת אלוהים מיועדת לעולם: ישוע לא נשלח לעם אחד בלבד, אלא כדי להעניק חיים לכל הבא אליו ומאמין בו.
• ראייה חיצונית אינה זהה לאמונה: ההמון ראה את ישוע ואת מעשיו, אך לא הגיב בהכרה בזהותו.
• יוזמת החיים שייכת לאב: הוא נותן לבן את אלה שיבואו אל המשיח.
• תגובת האדם אמתית: בני האדם נקראים לבוא, לראות ולהאמין בבן.
• ישוע אינו דוחה את הבא אליו: הבטחתו מוחלטת ומעניקה קבלה אמתית לכל הפונה אליו.
• הבן שומר את מי שהוא מקבל: רצון האב הוא שלא יאבד איש מהם, אלא שכולם יוקמו לתחייה ביום האחרון.
• חיי הנצח מתחילים עתה ומגיעים לשיאם בתחייה: המאמין כבר חי, והמשיח יקים אותו מן המתים.

יישומים

• אל תדרוש שוב ושוב אותות חדשים: הגב לעדות שאלוהים כבר נתן על בנו.
• אל תחפש רק את מה שהמשיח יכול לתת לך: הכר בכך שהמשיח עצמו הוא הלחם האמתי שאתה זקוק לו.
• בוא אל ישוע בביטחון: הוא מבטיח שלא ידחה איש הבא אליו באמת.
• האמן בבן: לא די לדעת שהוא קיים או להכיר את מעשיו; יש לקבלו ולהישען עליו.
• נוח בנאמנותו של המשיח: מי שחי בו אינו תלוי רק ביכולתו שלו להתמיד, אלא ברצון האב ובשמירת הבן.
• חיה בציפייה לתחייה: חיי הנצח המתחילים עתה יתגלו במלואם כאשר ישוע יקים את השייכים לו ביום האחרון.

סיכום

ביוחנן 6:30–40 ההמון מבקש אות חדש ומזכיר את המן שאכלו אבותיהם במדבר. ישוע מתקן את הבנתם: משה לא נתן את הלחם מהשמים, והלחם האמתי מהשמים אינו דבר אלא אדם. ישוע עצמו הוא לחם החיים שנשלח כדי להעניק חיים לעולם. הבא אליו והמאמין בו לא ירעב ולא יצמא עוד במובן הרוחני. אולם ההמון ראה אותו ולא האמין. ישוע מגלה אז את פעולתם המשותפת של האב והבן. האב נותן אנשים לבן; הם באים אל המשיח, והוא מבטיח שלא לדחות איש מהם. רצון האב הוא שישוע לא יאבד איש מאלה שקיבל, אלא יקים את כולם לתחייה ביום האחרון. הכתוב מחזיק יחד את יוזמתו הריבונית של אלוהים ואת תגובת האדם: האב נותן, האדם בא, רואה ומאמין, והבן מעניק חיי נצח ומבטיח את התחייה העתידה.

תפילה

אבינו, אנו מודים לך שנתת בבנך את הלחם האמתי מהשמים.

אדוננו, עזור לנו לא להסתפק בדברים חיצוניים או בחיפוש אחר אותות, אלא להכיר במשיח כמקור החיים. הענק לנו לב הבא אליו ומגיב כראוי לדברך.

אפשר לנו לחיות מתוך הכרה בחיים שאתה מעניק כבר עתה ובתקווה העתידה שהבטחת. עזור לנו גם לעמוד איתנים ברצונך ולבטוח במה שקבעת בבנך.

אנו מבקשים זאת בשם אדוננו ישוע המשיח. אמן.