יוחנן י״א:י״ז–כ״ז:
ישוע מתגלה כתחייה וכחיים
יוחנן י״א:י״ז–כ״ז (OHD)
הפירוש הנכון ליוחנן י״א:י״ז–כ״ז
לאחר שישוע מודיע על מותו של אלעזר ואומר שמה שיתרחש יסייע לתלמידיו ללמוד להאמין (יוחנן 11:1–16), הוא מגיע לבית־עניה כאשר אלעזר כבר קבור ארבעה ימים. מרתא יוצאת לקראתו ומביעה גם את כאבה וגם את ביטחונה בו. השיחה מובילה אז לאחת ההצהרות החשובות ביותר בבשורה: ישוע אינו רק מודיע על תחייה עתידית, אלא מכריז «אני הוא התחייה והחיים». מרתא תשיב באמונה שהוא המשיח בן־האלוהים שלו חיכו זמן רב.
(פס׳ י״ז)
«בהגיעם לבית־עניה נאמר להם שאלעזר מת ושהוא קבור כבר ארבעה ימים.»
הטקסט מדגיש את הפרט הזה כדי לקבוע באופן ברור לחלוטין את מציאות מותו של אלעזר. אין מדובר באדם שמצבו קשה מאוד או במי שזה עתה מת: הוא כבר קבור ארבעה ימים.
הדבר יהפוך את מה שישוע עומד לעשות ליוצא דופן עוד יותר.
(פס׳ י״ח–י״ט)
«18 בית־עניה מרוחקת מירושלים רק כשלושה קילומטר, 19 ויהודים רבים באו מירושלים לנחם את מרתא ומרים באבלן.»
הטקסט מסביר שבית־עניה הייתה מרוחקת מירושלים רק כשלושה קילומטר ושיהודים רבים באו מירושלים לנחם את מרתא ומרים באבלן.
הפרט הזה ממקם את הסצנה בתוך אבל שאליו הצטרפו אנשים רבים.
נוסף על כך, קרבתה של ירושלים ונוכחותם של מבקרים רבים יביאו לכך שמה שישוע יעשה לא יישאר אירוע פרטי של המשפחה בלבד.
(פס׳ כ׳)
«כאשר שמעה מרתא שישוע היה בדרכו אליהן, הלכה לפגוש אותו, ואילו מרים נשארה בבית.»
כאשר מרתא שומעת שישוע בדרכו אליהן, היא יוצאת מיד לפגוש אותו, ואילו מרים נשארת בבית.
הטקסט פשוט מתאר מה עושה כל אחת מן האחיות באותו רגע. אין צורך להפוך זאת כבר כאן לשתי דרכי תגובה שונות כלפי ישוע או להסיק מכך מסקנות על אופיין.
הסיפור מתמקד כעת בשיחה שבין ישוע למרתא.
(פס׳ כ״א)
«”אדוני,“ אמרה מרתא לישוע, ”אילו היית כאן, אחי לא היה מת.»
דבריה הראשונים של מרתא מבטאים את אמונתה שנוכחותו של ישוע הייתה משנה את התוצאה:
«אילו היית כאן, אחי לא היה מת».
מרתא מכירה את כוחו של ישוע לרפא ומשוכנעת שהוא היה יכול למנוע את מותו של אלעזר.
דבריה גם מבטאים באופן טבעי את כאבה של מי שיודעת מה ישוע היה יכול לעשות ומצטערת שלא היה שם.
(פס׳ כ״ב)
«אך עדיין לא מאוחר מדי, כי אני יודעת שכל מה שתבקש מאלוהים הוא ייתן לך.“»
מרתא מוסיפה:
«אך עדיין לא מאוחר מדי, כי אני יודעת שכל מה שתבקש מאלוהים הוא ייתן לך».
ביטחונה בישוע נשאר גם לאחר מות אחיה.
עם זאת, אין להניח שכבר כאן היא מבקשת במפורש שישוע יחזיר מיד את אלעזר לחיים. תשובתה בפסוק 24 מראה שכאשר ישוע מבטיח «אחיך יקום לחיים», היא חושבת על תחיית המתים ביום האחרון.
מה שבטוח הוא שמרתא ממשיכה להאמין ביחסו יוצא הדופן של ישוע עם אלוהים ובכך שאלוהים נענה לו.
(פס׳ כ״ג)
«”אחיך יקום לחיים“, הבטיח ישוע.»
ישוע משיב בפשטות ובישירות:
«אחיך יקום לחיים».
אפשר להבין את ההצהרה הזאת ביותר ממובן אחד, וכך בדיוק מרתא מקבלת אותה. היא חושבת מיד על התחייה העתידית שלה היא מצפה ביום האחרון.
אולם ישוע עומד להוביל אותה מאירוע עתידי אל אישיותו שלו.
(פס׳ כ״ד)
«”כן,“ אמרה מרתא, ”עם כל האחרים בתחיית המתים ביום האחרון.“»
מרתא מביעה את תקוותה בתחייה העתידית:
«כן, עם כל האחרים בתחיית המתים ביום האחרון».
הציפייה שלה אינה שגויה. ישוע עצמו כבר לימד שיבוא זמן שבו כל המתים ישמעו בקבריהם את קולו ויקומו (יוחנן ה׳:כ״ח–כ״ט), וגם חזר ואמר שיקים את המאמינים בו ביום האחרון (יוחנן ו׳:מ׳, יוחנן ו׳:מ״ד, יוחנן ו׳:נ״ד).
לכן ישוע אינו מתקן את מרתא כאילו התקווה בתחייה העתידית שגויה. הוא מוביל אותה להבין מיהו המקור והערובה של התחייה הזאת.
(פס׳ כ״ה)
«אולם ישוע אמר לה: ”אני הוא התחייה והחיים. כל המאמין בי יחיה אפילו אם ימות.»
ישוע מעביר את מרכז השיחה אל זהותו שלו:
«אני הוא התחייה והחיים».
תקוותה של מרתא אינה נשענת רק על כך שיום אחד יתרחש אירוע הנקרא תחיית המתים. התחייה והחיים קשורים באופן בלתי נפרד לישוע עצמו.
הוא זה שבידו הכוח להעניק חיים ולהקים מתים, כפי שכבר אמר ביוחנן ה׳:כ״א וביוחנן ה׳:כ״ה–כ״ט.
לכן הוא מוסיף:
«כל המאמין בי יחיה אפילו אם ימות».
המאמין יכול לחוות מוות גופני, אך המוות הזה לא יהיה סופי. ישוע יעניק לו חיים ויקים אותו.
הדבר תואם את ההבטחה שחוזרת לאורך יוחנן: למאמין כבר יש חיי נצח, ויש לו גם הבטחה לתחייה ביום האחרון.
(פס׳ כ״ו)
«כל המאמין בי יחיה לנצח ולא ימות לעולם! האם את מאמינה לי?“»
ישוע ממשיך ומציג את האמת מן הצד השני:
«כל המאמין בי יחיה לנצח ולא ימות לעולם!»
אין בכך סתירה למה שאמר רגע קודם — «כל המאמין בי יחיה אפילו אם ימות». המאמין עשוי למות מבחינה גופנית, אך המוות לא יהיה סופו, מפני שהוא מקבל את החיים שישוע מעניק.
המוות הגופני אינו יכול להשמיד את חיי הנצח שמקורם בו.
כך שני הפסוקים מבטאים יחד תקווה אחת: מי שמאמין בישוע יכול למות מבחינה גופנית, אך יחיה; ומי שמקבל ממנו חיי נצח לא יישאר לעולם תחת שלטונו הסופי של המוות.
אז ישוע מפנה את ההוראה ישירות אל מרתא:
«האם את מאמינה לי?»
השאלה כבר אינה רק מה היא חושבת על תורה הנוגעת לעתיד, אלא אם היא מאמינה במי שמציג את עצמו כתחייה וכחיים.
(פס׳ כ״ז)
«”כן, אדוני,“ השיבה, ”אני מאמינה שאתה המשיח בן־האלוהים אשר לו חיכינו זמן רב.“»
מרתא משיבה בהודאת אמונה ברורה במיוחד:
«כן, אדוני, אני מאמינה שאתה המשיח בן־האלוהים אשר לו חיכינו זמן רב».
היא מכירה בישוע כמשיח, כבן־האלוהים וכמי שלו חיכו זמן רב.
תשובתה אינה מסבירה באופן מושלם כיצד ישוע יממש את מה שזה עתה הכריז. למעשה, הפסוקים הבאים יראו שהיא עדיין אינה מצפה במלואה למה שהוא עומד לעשות עם אלעזר.
אבל הודאתה בנוגע למיהו ישוע ברורה ונכונה.
נוסף על כך, הודאתה קשורה באופן הדוק מאוד למטרה שיוחנן יציג בסוף הבשורה: שהקוראים יאמינו שישוע הוא המשיח, בן־האלוהים (יוחנן כ׳:ל״א).
משמעויות
- ישוע אינו רק מכריז על התחייה: הוא התחייה והחיים: התקווה העתידית מרוכזת באישיותו.
- מי שמאמין בישוע מקבל חיים שהמוות הגופני אינו יכול להשמיד: גם אם ימות, יחיה.
- התקווה בתחיית המתים העתידית אמיתית: ישוע אינו מתקן את ציפייתה של מרתא ליום האחרון, אלא מגלה שהתקווה הזאת תלויה בו.
- חיי הנצח והתחייה קשורים באופן בלתי נפרד בישוע: המאמין מקבל חיים וגם את הבטחת התחייה.
- השאלה המכרעת היא אם מאמינים במיהו ישוע: הוא מוביל את מרתא מאמירה על תחיית המתים אל תשובה אישית בנוגע לזהותו.
- מרתא מתוודה נכונה על ישוע כמשיח וכבן־האלוהים: אף שעדיין אינה מבינה את כל מה שהוא עומד לעשות.
יישומים
- שים את תקוות התחייה שלך במשיח עצמו: לא רק ברעיון שיהיו חיים לאחר המוות.
- בטח בישוע גם מול המוות: מי שמאמין בו מקבל חיים שהמוות אינו יכול להשמיד באופן סופי.
- אל תגביל את ישוע למה שאתה כבר מבין על עבודתו: מרתא ידעה על התחייה העתידית, אך ישוע עמד להראות לה דבר שעדיין לא ציפתה לו.
- השב באופן אישי לשאלתו של ישוע: «האם את מאמינה לי?» דורשת תגובה למיהו.
- בסס את תקוותך על זהותו של המשיח: הוא המשיח, בן־האלוהים, מקור התחייה והחיים.
סיכום
ביוחנן י״א:י״ז–כ״ז ישוע מגיע לבית־עניה כאשר אלעזר כבר קבור ארבעה ימים. מרתא יוצאת לפגוש אותו ומביעה את אמונתה שאילו ישוע היה שם, אחיה לא היה מת. כאשר ישוע מבטיח ש«אחיך יקום לחיים», מרתא מביעה את תקוותה בתחיית המתים ביום האחרון. ישוע אינו שולל את התקווה הזאת, אלא מוביל אותה אל יסודה: «אני הוא התחייה והחיים». מי שמאמין בו יכול למות מבחינה גופנית, אך יחיה, והמוות לא יוכל לשלוט באופן סופי במי שמקבל ממנו חיי נצח. לבסוף מרתא מתוודה שישוע הוא המשיח בן־האלוהים אשר לו חיכו זמן רב. כך תקוות התחייה אינה מרוכזת רק באירוע עתידי, אלא באישיותו של ישוע עצמו.
תפילה
אבינו, אנו מודים לך שבישוע המשיח גילית לנו את התחייה והחיים.
תודה שמי שמאמין בבנך מקבל חיים שהמוות אינו יכול להשמיד ויש לו תקווה בטוחה בתחייה.
עזור לנו לבטוח בישוע גם כשאיננו מבינים באופן מלא כיצד תפעל, ולנוח במיהו.
תן לנו אמונה יציבה להתוודות כמו מרתא שישוע הוא המשיח בן־האלוהים, ולחיות בציפייה לתחייה שהבטיח.
אנו מבקשים זאת בשם אדוננו ישוע המשיח. אמן.
טקסט התנ״ך נלקח מתוך Westminster Leningrad Codex (WLC).
Westminster Hebrew Institute, Philadelphia
נחלת הכלל (Public Domain).
מקור דיגיטלי: Digital Bible Library (DBL).
unitedbiblesocieties.org
הטקסט של הברית החדשה נלקח מתוך
Biblica® Open Hebrew Living New Testament™
זכויות יוצרים © 1979, 2009 על ידי Biblica, Inc. נעשה שימוש בהתאם לרישיון
Creative Commons Attribution-ShareAlike 4.0 International (CC BY-SA 4.0)
Biblica® Open Hebrew Living New Testament™
Copyright © 1979, 2009 by Biblica, Inc
Licensed under Creative Commons Attribution-ShareAlike 4.0 International (CC BY-SA 4.0)
Used in accordance with the license
“Biblica” is a trademark registered in the United States Patent and Trademark Office by Biblica, Inc. Used with permission