יוחנן י׳:כ״ב–מ״ב:
ישוע מכריז על אחדותו עם האב ומתמודד עם הדחייה
יוחנן י׳:כ״ב–מ״ב (OHD)
הפירוש הנכון ליוחנן י׳:כ״ב–מ״ב
לאחר ההוראה על הרועה הטוב (יוחנן 10:1–21), הסיפור עובר לחג החנוכה בירושלים. שם מקיפים מנהיגי היהודים את ישוע ודורשים ממנו לומר בפירוש אם הוא המשיח. ישוע משיב שדבריו ומעשיו כבר העידו די הצורך על זהותו. לאחר מכן הוא חוזר לדבר על צאנו, אומר שהוא מעניק להן חיי נצח ושאיש אינו יכול לחטוף אותן ממנו או מיד האב, ומגיע לשיא בהכרזה: «אבי ואני אחד אנחנו!». התגובה מיידית: הם מתחילים להשליך עליו אבנים מפני שלדעתם, בהיותו אדם, הוא עושה את עצמו לאלוהים.
(פס׳ כ״ב–כ״ד)
«22 בחג החנוכה, בחורף, 23 התהלך ישוע בבית־המקדש באגף הנקרא ”אולם שלמה“. 24 היהודים הקיפוהו מכל עבר ושאלו: ”עד מתי בכוונתך לסקרן אותנו? אם אתה הוא המשיח, מדוע אינך אומר זאת בפירוש?“»
הטקסט ממקם את הסצנה בחג החנוכה, בחורף. החג ציין את חנוכתו מחדש של בית־המקדש לאחר חילולו בימי אנטיוכוס הרביעי, אירוע הקשור למרד החשמונאים.
ישוע מתהלך בבית־המקדש באולם שלמה, כאשר מנהיגי היהודים מקיפים אותו ודורשים תשובה ישירה:
«אם אתה הוא המשיח, מדוע אינך אומר זאת בפירוש?»
השאלה המרכזית שוב נוגעת לזהותו. אולם תשובתו של ישוע מראה שהבעיה אינה שפשוט מעולם לא ניתנה להם עדות על מיהו.
(פס׳ כ״ה–כ״ו)
«25 ”כבר אמרתי לכם, אבל לא האמנתם לי“, השיב ישוע. ”המעשים שאני עושה בשם אבי מאשרים זאת. 26 אולם אינכם מאמינים לי, כי אינכם שייכים לצאני.»
ישוע משיב:
«כבר אמרתי לכם, אבל לא האמנתם לי».
אין פירוש הדבר בהכרח שכבר אמר להם קודם את המשפט המדויק «אני המשיח». דבריו ומעשיו כבר גילו במידה מספקת מיהו.
לאחר מכן ישוע חוזר לנושא שכבר הופיע שוב ושוב:
«המעשים שאני עושה בשם אבי מאשרים זאת».
כפי שכבר אמר ביוחנן ה׳:ל״ו, מעשיו מעידים שהאב שלח אותו.
אולם הם ממשיכים שלא להאמין, וישוע מוסיף:
«אינכם מאמינים לי, כי אינכם שייכים לצאני».
יש לקרוא את ההצהרה הזאת בתוך תמונת הרועה שישוע זה עתה פיתח. צאנו מכירות את קולו, מוכרות לו והולכות אחריו. שומעיו אלה, לעומת זאת, ממשיכים לדחות את קולו ואת המעשים המעידים עליו.
(פס׳ כ״ז–ל׳)
«27 אני מכיר את צאני, צאני מכירות את קולי והן הולכות אחרי. 28 אני מעניק להן חיי נצח והן לא תאבדנה. איש לא יחטוף אותן ממני, 29 כי אבי נתן לי אותן, והוא חזק וגיבור מכולם. משום כך לא יוכל איש לחטוף אותן ממני. 30 אבי ואני אחד אנחנו!“»
ישוע מתאר שוב את צאנו באמצעות שלוש אמיתות: הוא מכיר אותן, הן מכירות את קולו והן הולכות אחריו.
לאחר מכן הוא מכריז מה הוא עצמו מעניק להן: «חיי נצח».
החיים האלה אינם זמניים ואינם תלויים רק בנסיבות ההווה. ישוע אומר שהן «לא תאבדנה».
והוא מוסיף הבטחה כפולה של ביטחון: «איש לא יחטוף אותן ממני», וגם מפני שהאב נתן לו אותן והוא «חזק וגיבור מכולם», איש אינו יכול לחטוף אותן ממנו.
התמונה ממשיכה את דימוי הרועה. שום כוח חיצוני אינו יכול לעקור את הצאן מהגנת הבן ומהגנת האב.
ואז מגיע ישוע לשיא:
«אבי ואני אחד אנחנו!»
ההקשר המיידי מראה אחדות יוצאת דופן של כוח, פעולה והגנה: הצאן בטוחות באותה מידה ביד הבן וביד האב.
אך ההצהרה אומרת יותר מכך שהם פשוט מסכימים זה עם זה. תגובת שומעיו בפסוקים הבאים מראה שהם הבינו שישוע טוען דבר יוצא דופן על יחסו עם אלוהים.
עם זאת, המילים «אבי ואני» שומרות גם על ההבחנה בין האב לבין הבן: ישוע אינו אומר שהוא האב. הוא מכריז על אחדות ביניהם שהמשך הבשורה יוסיף לפתח.
(פס׳ ל״א–ל״ג)
«31 שוב החלו מנהיגי היהודים להשליך עליו אבנים. 32 ”הראיתי לכם הרבה מעשים טובים בשם אבי, איזה מהם גרם לכך שתשליכו עלי אבנים?“ שאל ישוע. 33 ”איננו משליכים עליך אבנים בגלל המעשים הטובים שעשית, אלא בגלל שאתה מגדף את האלוהים; למרות שאתה אדם, אתה עושה את עצמך לאלוהים!“»
התגובה מיידית: מנהיגי היהודים שוב מתחילים להשליך עליו אבנים.
ישוע מפנה אז את תשומת לבם אל המעשים הטובים הרבים שהראה להם בשם אביו ושואל איזה מהם גרם להם להשליך עליו אבנים.
הם משיבים שהבעיה אינה המעשים הטובים אלא העובדה שלדעתם הוא מגדף את אלוהים.
והם מסבירים בדיוק כיצד הבינו את דבריו: «למרות שאתה אדם, אתה עושה את עצמך לאלוהים!»
הפירוש שלהם כשלעצמו אינו מוכיח שהבינו באופן מושלם כל דבר שישוע התכוון לומר, אך הוא כן מאשר שהכרזתו «אבי ואני אחד אנחנו!» נתפסה כטענה חזקה בהרבה מאחדות פשוטה של מטרות.
הדבר מתחבר גם ליוחנן ח׳:נ״ח–נ״ט, שם הכרזה יוצאת דופן אחרת על זהותו הובילה גם היא לניסיון להשליך עליו אבנים.
(פס׳ ל״ד–ל״ו)
«34 ”אך הכתובים שלכם אומרים: ’אלוהים אתם‘, והכוונה היא לבני־האדם“, השיב ישוע. 35 ”אם האנשים שאליהם מדברים הכתובים מכונים ’אלוהים‘, והכתוב הוא דבר אמת, 36 מדוע קוראים אתם ’מגדף‘ למי שקדשו האב ונשלח לעולם הזה על־ידו, ושטוען כי הוא בן האלוהים?»
ישוע מפנה אותם אל תהילים פ״ב:ו׳:
«הכתובים שלכם אומרים: ‘אלוהים אתם’».
הדברים המצוטטים נמצאים בספר תהילים. בכך ישוע משתמש בכתובים עצמם כדי להשיב להאשמתם.
הנקודה שלו אינה שכל בני האדם הם אלוהים, ואף לא שיש להשוות את שומעיו לאלוהים.
טיעונו יוצא מן הלשון שבה משתמשים הכתובים עצמם: אם בני אדם שאליהם מדברים הכתובים יכולים להיקרא «אלוהים», והכתוב הוא דבר אמת, אין הם יכולים להכריז אוטומטית על חילול השם כאשר מי שהאב קידש ושלח לעולם אומר שהוא בן האלוהים.
במילים אחרות, ישוע טוען שהוא בן האלוהים.
זהו טיעון מן הקל אל הכבד. אם הכתובים יכולים להשתמש בכינוי כזה לגבי בני אדם בהקשר מסוים, קל וחומר שאין לפסול מיד כמגדף את מי שהאב קידש ושלח לעולם.
ובתוך טיעונו ישוע מדגיש עיקרון חשוב מאוד:
«הכתוב הוא דבר אמת».
טיעונו תלוי בכך שמתייחסים ברצינות ללשון הכתובים. אי אפשר לבטל את הכתוב כאשר דבריו מערערים את המסקנה שכבר נקבעה.
(פס׳ ל״ז–ל״ח)
«37 אם איני עושה מעשים כפי שעושה אבי, אל תאמינו לי. 38 אולם אם אני אכן עושה את מעשי אבי, האמינו לפחות למעשים גם אם אינכם מאמינים לי, ואז תשוכנעו שאבי שוכן בי ואני בו.“»
ישוע חוזר שוב אל מעשיו כעדות שאפשר לבחון בנוגע לזהותו.
הצהרתו גלויה להפליא:
«אם איני עושה מעשים כפי שעושה אבי, אל תאמינו לי».
אבל אם הוא אכן עושה את מעשי אביו, על מתנגדיו להתמודד ברצינות עם הראיות שלפניהם: «האמינו לפחות למעשים גם אם אינכם מאמינים לי».
המטרה היא שיגיעו להכרה עמוקה אף יותר: «אבי שוכן בי ואני בו».
ההצהרה הזאת מפתחת את דבריו הקודמים:
«אבי ואני אחד אנחנו!»
האחדות בין האב לבן אינה מסתכמת בכך ששניהם חולקים את אותן מטרות. ישוע מתאר יחס הדדי יוצא דופן: האב שוכן בו והוא באב.
מעשיו של הבן מגלים את היחס הזה משום שהם מעשי האב המתבצעים על־ידיו.
(פס׳ ל״ט)
«הם שוב רצו לתפוס את ישוע, אולם הוא התחמק מידיהם.»
דבריו אינם משנים את כוונת מתנגדיו. הם שוב מנסים לתפוס אותו, אך ישוע מתחמק מידיהם.
כפי שכבר קרה קודם, ההתנגדות אליו אמיתית, אך עדיין לא הגיע הזמן שבו יימסר לידיהם.
(פס׳ מ׳–מ״ב)
«40 ישוע חזר לעבר הירדן, למקום שבו הטביל יוחנן לראשונה. הוא נשאר שם זמן־מה, 41 ואנשים רבים הלכו אחריו. ”יוחנן לא חולל נסים,“ אמרו זה לזה, ”אולם כל מה שאמר על האיש הזה היה אמת.“ 42 אנשים רבים במקום ההוא האמינו כי ישוע באמת המשיח.»
ישוע עוזב את ירושלים וחוזר לעבר הירדן, למקום שבו הטביל יוחנן לראשונה.
לחזרה הזאת יש משמעות סיפורית חזקה. שם החל העדות הפומבית של יוחנן על ישוע, וכעת אנשים נזכרים במה שיוחנן אמר.
הם מבחינים בהבדל:
יוחנן לא חולל נסים, אבל כל מה שאמר על ישוע היה אמת.
הדבר מאשר את מטרת שירותו של יוחנן מתחילת הבשורה: להעיד על האור כדי שאחרים יגיעו לאמונה באמצעות עדותו (יוחנן א׳:ו׳–ח׳).
והתוצאה היא בדיוק זאת: אנשים רבים במקום ההוא האמינו כי ישוע באמת המשיח.
כך מסתיים החלק בניגוד חד. בירושלים מנסים לסקול את ישוע ולתפוס אותו; מעבר לירדן אנשים נזכרים בעדותו של יוחנן, בוחנים את מה שראו בישוע ואנשים רבים מאמינים שהוא באמת המשיח.
משמעויות
- דבריו ומעשיו של ישוע מעידים על זהותו: חוסר אמונתם של מתנגדיו אינו נובע פשוט מהיעדר ראיות.
- צאנו של ישוע מכירות את קולו, מוכרות לו והולכות אחריו: המאפיינים האלה ממשיכים להגדיר את היחס עם הרועה הטוב.
- ישוע מעניק חיי נצח לצאנו: הוא עצמו נותן להן חיים שאינם מסתיימים באבדון.
- הצאן בטוחות ביד הבן וביד האב: שום כוח חיצוני אינו יכול לחטוף אותן מהגנתם.
- לאב ולבן יש אחדות יוצאת דופן: ישוע מכריז «אבי ואני אחד אנחנו!» ולאחר מכן אומר «אבי שוכן בי ואני בו».
- הכתוב הוא דבר אמת ובעל סמכות: ישוע מבסס את טיעונו על תוקפו של דבר אלוהים הכתוב.
- עדות נאמנה יכולה להמשיך לשאת פרי גם לאחר זמן: דבריו של יוחנן על ישוע נזכרים ומובילים רבים לאמונה.
יישומים
- הקשב לישוע ולך אחריו כרועה הטוב: צאנו מכירות את קולו והולכות אחריו.
- נוח בביטחון של חיי הנצח שהמשיח מעניק: ביטחונן של הצאן נמצא ביד הבן וביד האב.
- בחן ברצינות את מעשיו של ישוע: הוא עצמו מציג אותם כעדות על מיהו.
- קבל את הכתובים ברצינות שבה ישוע מתייחס אליהם: דבר אלוהים הוא אמת ואין לדחות אותו כאשר הוא מערער את מסקנותינו.
- הכר באחדות הייחודית שבין האב לבן: קבלה נכונה של ישוע מחייבת להתייחס ברצינות למה שהוא אומר על יחסו עם האב.
- העד בנאמנות על המשיח: דבריו של יוחנן המשיכו להצביע אל ישוע ועזרו לאחרים להאמין.
סיכום
ביוחנן י׳:כ״ב–מ״ב מנהיגי היהודים דורשים מישוע לומר בפירוש אם הוא המשיח. ישוע משיב שדבריו ומעשיו כבר העידו על זהותו, אך הם אינם מאמינים מפני שאינם שייכים לצאנו. לאחר מכן הוא אומר שצאנו מכירות את קולו, הוא מכיר אותן, הן הולכות אחריו והוא מעניק להן חיי נצח; איש אינו יכול לחטוף אותן ממנו או מן האב. הדברים מגיעים לשיא בהכרזה «אבי ואני אחד אנחנו!», ובעקבותיה הם שוב מנסים לסקול אותו בטענה שהוא מגדף את אלוהים. ישוע משיב באמצעות תהילים 82 ומדגיש שהכתוב הוא דבר אמת, ולאחר מכן חוזר אל מעשיו כראיה לכך שאביו שוכן בו והוא באב. לאחר ניסיון נוסף לתפוס אותו, ישוע עובר אל מעבר לירדן, ושם אנשים נזכרים בעדותו של יוחנן ומכירים בכך שכל מה שאמר על ישוע היה אמת. בניגוד לדחייה בירושלים, אנשים רבים במקום ההוא מאמינים שישוע באמת המשיח.
תפילה
אבינו, אנו מודים לך שבישוע המשיח נתת עדות ברורה על מיהו בנך באמצעות דבריו ומעשיו.
תודה שהוא מעניק חיי נצח לצאנו וששום כוח אינו יכול לחטוף אותן מידו או מידך.
עזור לנו להקשיב לקול המשיח, ללכת אחריו ולקבל בענווה את מה שהוא מגלה על אחדותו איתך.
תן לנו גם יראת כבוד עמוקה כלפי דברך והכרה בכך שהכתוב הוא אמת ובעל סמכות.
עשה שהעדות שלנו על ישוע תהיה נאמנה, כדי שגם אחרים יוכלו להכיר מיהו ולהאמין בו.
אנו מבקשים זאת בשם אדוננו ישוע המשיח. אמן.
טקסט התנ״ך נלקח מתוך Westminster Leningrad Codex (WLC).
Westminster Hebrew Institute, Philadelphia
נחלת הכלל (Public Domain).
מקור דיגיטלי: Digital Bible Library (DBL).
unitedbiblesocieties.org
הטקסט של הברית החדשה נלקח מתוך
Biblica® Open Hebrew Living New Testament™
זכויות יוצרים © 1979, 2009 על ידי Biblica, Inc. נעשה שימוש בהתאם לרישיון
Creative Commons Attribution-ShareAlike 4.0 International (CC BY-SA 4.0)
Biblica® Open Hebrew Living New Testament™
Copyright © 1979, 2009 by Biblica, Inc
Licensed under Creative Commons Attribution-ShareAlike 4.0 International (CC BY-SA 4.0)
Used in accordance with the license
“Biblica” is a trademark registered in the United States Patent and Trademark Office by Biblica, Inc. Used with permission